איך החיים שלנו נראים בזמנים יוצאי הדופן האלו? כולנו זקוקים לקשר עם חברים ומשפחה, לחופש תנועה וגישה לכל הדברים שאנו אוהבים. כל הדברים שלונדון מציעה לנו בדרך כלל – תרבות, בידור מגוון רחב של אפשרויות וריגושים – עומדים עכשיו במקום. כמה מאתנו חיכו בציפייה לחייהם בלונדון, גם אם באופן זמני או ארוך טווח, אך המטרופולין הגדול והרועש נסגר, סגר את דלתו עלינו! כמה מאתנו חשים בגידה, כאילו נשדדו מהם כל תוכניותיהם וחלומותיהם.
לאחרונה החלה גם התעוררות של גל מחאות בקריאה לצדק חברתי ושוויון. איך אפשר לשקול את הסיכונים מול החשיבות של ההפגנות האלו. האם יש לנטוש את הצורך בריחוק החברתי עבור מטרה גדולה יותר? האם להזניח את הבריאות שלי ושל אחרים?
כל כך הרבה שאלות ללא מענה. כל כך הרבה החלטות – והכל בזמן של חוסר ודאות. קשה לראות את האור בקצה המנהרה, כיוון שאי אפשר לדעת כמה זמן נצטרך להמשיך כך. קשה מאוד לתכנן קדימה. כמה מאתנו משפחותיהם נמצאות מחוץ למדינה, ורק מחכים לרגע שיתאחדו? כמה מאתנו היו מעדיפים להיות בבית? כמה מאתנו מרגישים מבודדים וללא תמיכה?
הסגר מתחיל להיפתח לאט לאט – בשיטה של ניסוי וטעיה. כמה מזה עלול להזין את הפחדים שלנו, את חוסר הוודאות שלנו? או אולי אנו מתחילים להרגיש הקלה? נראה שאנו תועים באפלה, כדי לחזור לסוג של נורמליות. אנו מחפשים אחר אדמה מוצקה מספיק.
בזמנים אלו אנו זקוקים למלוא התמיכה האפשרית. אנו צריכים לדבר, שמישהו יקשיב לנו, ולהרגיש שאנו לא לבד.